על ישו רוכב על חמור ועל בית המקדש

 

על ישו רוכב על חמור ועל בית המקדש

 

במרקוס י"א 1-6, "וכאשר התקרבו לירושלים, אל בית-פג וביתאניה, בהר הזיתים, שלח שניים מתלמידיו ואמר להם: לכו אל הכפר ממול. ” אתם: ומיד כשנכנסתם לתוכו, תמצאו סיוס קשור אשר לא ישב עליו איש; שחררו אותו והביאו אותו. וְאִם אִישׁ אָמַר לָכֶם: לָמָּה עָשִׂיתֶם זֶה? אמרו כי ה' זקוק לו; ומיד ישלחו הנה. וַיֵּלְכוּ לִדְרָכָם, וַיִּמְצָאוּ אֶת-הַסַּיֵּחַ מְקֻשָּׁר בַּפֶּתַח הַחוּץ, בְּמָקוֹם אֲשֶׁר נִפְשָׁרוּ שְׁנֵי דֶרֶךְ; והם משחררים אותו. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם אֲנָשִׁים מֵהָעֹמְדִים שָׁם: מַה-אַתֶּם מְפַסְרִים אֶת-הַסּוֹר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יֵשׁוּעַ וְהֵרִיצוּ אוֹתָם."

מכיוון שישוע ביקר לעתים קרובות בביתפאג' וביתאניה, הוא הכיר את הגיאוגרפיה של האזור והיה יודע למי יש חמורים באזור. ישו היה מגיע לאזור ומסתובב. בתאני מופיעה גם בסיפורן של מרי ומרתה. זה גם הכפר שבו חי שמעון, מצורע. לכן, ישוע נתן באופן טבעי הוראות כאלה לשניים מתלמידיו.

ישו רוכב על חמור הוא ביטוי סמלי בעל משמעויות רבות. חמורים היו חיות טמאות ולא שימשו כקורבנות. אולם בשמות י"ג, יג, "וכל בכור חמור תפדה בכבש; וְאִם לֹא תִפְדֹּת וַתִּשְׁבֹּר אֶת אֶת אֶת אֶת אֶת אֶת הָאָדָם וְאֶת כָּל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֹּת." אם תסתכל על החלק הראשון (כל בכור חמור תפדה עם כבש) בעברית,וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה

"וכל (כל) פטר (הבכור) חמור (של החמור) טיבך (יפדה) בסך (עם הכבשים)"

הראשון שנולד מחמור נהרג על ידי שבירת צווארו. אולם כיוון שהחמור הוא בהמה טמאה, אינו משמש כקורבן, אלא משמע שניתן להשתמש בו במקום הכבשה המשמשת לכפרת חטאים. בזמן יציאת מצרים, כשהיה קשה למצוא כבש ללא רבב, הקב"ה התחשב בשימוש בבכור חמור. בעל החמור אמר שהוא יקריב אותו לאלוהים כקורבן, למרות שמדובר בחיה שצריך להרוג בכל מקרה, והוא הסכים בקלות.

הלידה הראשונה שייכת לאלוהים, אז אף אחד לא צריך לגעת בה או לרכוב עליה. כשנולד תינוק בכור, הוא נשאר עם אמו שבעה ימים ונפרד כשהוא בן שמונה ימים. אז, הוא נקשר עד שצווארו נשבר או שהוא מוקרב כקורבן. בשמות י"ג, יב, "כי תפריש ליהוה את כל הפותח את המטריצה ואת כל הבכור הבא מהבהמה אשר לך; הזכרים יהיו ליהוה."

לדימוי של ישו רוכב על החמור הבכור יש שתי משמעויות. הראשון הוא שישוע היה הראשון שנולד (הבן הבכור). הבן הבכור מוצע לאלוהים דרך המוות. התנ"ך אומר לנו שכל האנשים בעולם חייבים למות כך. כשמלאך המוות עבר במקום לפני יציאת מצרים, מתו כל בכורי מצרים, חוץ מבני ישראל שצבעו את עמודי הדלת בדם הכבש. וימותו כל בני ישראל. אמנם הכבשה הקורבן מת במקום, אבל גם בני ישראל נחשבו למתים. אז, ישוע הרוכב על חמור יש מראה של חוטא (בן בכור).

שנית, החמור מת מוות חלופי במקום הכבש. ישוע, רוכב על חמור, הוא כבש ומבצע מוות כופר למען חוטאים.

עם זאת, במרקוס י"א 8-10, "ורבים פרשו את בגדיהם בדרך, ואחרים כרתו ענפים מהעצים ויפשרו אותם בדרך". וַיִּקְרְאוּ הַקֹּדֶם וְהַאֲחֵרִים, לֵאמֹר הוֹשֵׁנָה; ברוך הבא בשם ה' ברוך מלכות דוד אבינו הבא בשם ה' הושענא במרומים.

סצנה זו מזכירה את הטיעון של התלמידים, "מי גדול יותר?" למרות שישוע אמר להם שהוא ימות על הצלב ויקום לתחייה שלושה ימים לאחר מכן. ישוע נכנס לירושלים על חמור כדי למות על הצלב, והיהודים משבחים את דוד ומזכירים שהגיע המשיח שיפיל את העולם. ישוע הראה באופן מטפורי שמצבו של ישראל הוא מצבו של עץ תאנה עקר. והוא נכנס לבית המקדש.

במרקוס י"א 15-17, "ויבאו לירושלים ויכנס ישוע לבית המקדש, והתחיל לגרש את המוכרים והקונים בבית המקדש, והפיל את שולחנות החלפנים ואת מושביהם. ” שמכר יונים; ולא יסבול שאדם ישא כל כלי דרך המקדש. וַיְלַמֵּד לֵאמֹר אֲלֵיהֶם, הֲלֹא כָּתוּב, בֵּיתִי יְקָרָא מִכָּל הַגּוֹיִם בֵּית תְּפִלָּה. אבל הפכתם אותו למאורת גנבים.''

על ישו רוכב על חמור ועל בית המקדש

 

במרקוס י"א 1-6, "וכאשר התקרבו לירושלים, אל בית-פג וביתאניה, בהר הזיתים, שלח שניים מתלמידיו ואמר להם: לכו אל הכפר ממול. ” אתם: ומיד כשנכנסתם לתוכו, תמצאו סיוס קשור אשר לא ישב עליו איש; שחררו אותו והביאו אותו. וְאִם אִישׁ אָמַר לָכֶם: לָמָּה עָשִׂיתֶם זֶה? אמרו כי ה' זקוק לו; ומיד ישלחו הנה. וַיֵּלְכוּ לִדְרָכָם, וַיִּמְצָאוּ אֶת-הַסַּיֵּחַ מְקֻשָּׁר בַּפֶּתַח הַחוּץ, בְּמָקוֹם אֲשֶׁר נִפְשָׁרוּ שְׁנֵי דֶרֶךְ; והם משחררים אותו. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם אֲנָשִׁים מֵהָעֹמְדִים שָׁם: מַה-אַתֶּם מְפַסְרִים אֶת-הַסּוֹר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יֵשׁוּעַ וְהֵרִיצוּ אוֹתָם."

מכיוון שישוע ביקר לעתים קרובות בביתפאג' וביתאניה, הוא הכיר את הגיאוגרפיה של האזור והיה יודע למי יש חמורים באזור. ישו היה מגיע לאזור ומסתובב. בתאני מופיעה גם בסיפורן של מרי ומרתה. זה גם הכפר שבו חי שמעון, מצורע. לכן, ישוע נתן באופן טבעי הוראות כאלה לשניים מתלמידיו.

ישו רוכב על חמור הוא ביטוי סמלי בעל משמעויות רבות. חמורים היו חיות טמאות ולא שימשו כקורבנות. אולם בשמות י"ג, יג, "וכל בכור חמור תפדה בכבש; וְאִם לֹא תִפְדֹּת וַתִּשְׁבֹּר אֶת אֶת אֶת אֶת אֶת אֶת הָאָדָם וְאֶת כָּל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֹּת." אם תסתכל על החלק הראשון (כל בכור חמור תפדה עם כבש) בעברית,וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה

"וכל (כל) פטר (הבכור) חמור (של החמור) טיבך (יפדה) בסך (עם הכבשים)"

הראשון שנולד מחמור נהרג על ידי שבירת צווארו. אולם כיוון שהחמור הוא בהמה טמאה, אינו משמש כקורבן, אלא משמע שניתן להשתמש בו במקום הכבשה המשמשת לכפרת חטאים. בזמן יציאת מצרים, כשהיה קשה למצוא כבש ללא רבב, הקב"ה התחשב בשימוש בבכור חמור. בעל החמור אמר שהוא יקריב אותו לאלוהים כקורבן, למרות שמדובר בחיה שצריך להרוג בכל מקרה, והוא הסכים בקלות.

הלידה הראשונה שייכת לאלוהים, אז אף אחד לא צריך לגעת בה או לרכוב עליה. כשנולד תינוק בכור, הוא נשאר עם אמו שבעה ימים ונפרד כשהוא בן שמונה ימים. אז, הוא נקשר עד שצווארו נשבר או שהוא מוקרב כקורבן. בשמות י"ג, יב, "כי תפריש ליהוה את כל הפותח את המטריצה ואת כל הבכור הבא מהבהמה אשר לך; הזכרים יהיו ליהוה."

לדימוי של ישו רוכב על החמור הבכור יש שתי משמעויות. הראשון הוא שישוע היה הראשון שנולד (הבן הבכור). הבן הבכור מוצע לאלוהים דרך המוות. התנ"ך אומר לנו שכל האנשים בעולם חייבים למות כך. כשמלאך המוות עבר במקום לפני יציאת מצרים, מתו כל בכורי מצרים, חוץ מבני ישראל שצבעו את עמודי הדלת בדם הכבש. וימותו כל בני ישראל. אמנם הכבשה הקורבן מת במקום, אבל גם בני ישראל נחשבו למתים. אז, ישוע הרוכב על חמור יש מראה של חוטא (בן בכור).

שנית, החמור מת מוות חלופי במקום הכבש. ישוע, רוכב על חמור, הוא כבש ומבצע מוות כופר למען חוטאים.

עם זאת, במרקוס י"א 8-10, "ורבים פרשו את בגדיהם בדרך, ואחרים כרתו ענפים מהעצים ויפשרו אותם בדרך". וַיִּקְרְאוּ הַקֹּדֶם וְהַאֲחֵרִים, לֵאמֹר הוֹשֵׁנָה; ברוך הבא בשם ה' ברוך מלכות דוד אבינו הבא בשם ה' הושענא במרומים.

סצנה זו מזכירה את הטיעון של התלמידים, "מי גדול יותר?" למרות שישוע אמר להם שהוא ימות על הצלב ויקום לתחייה שלושה ימים לאחר מכן. ישוע נכנס לירושלים על חמור כדי למות על הצלב, והיהודים משבחים את דוד ומזכירים שהגיע המשיח שיפיל את העולם. ישוע הראה באופן מטפורי שמצבו של ישראל הוא מצבו של עץ תאנה עקר. והוא נכנס לבית המקדש.

במרקוס י"א 15-17, "ויבאו לירושלים ויכנס ישוע לבית המקדש, והתחיל לגרש את המוכרים והקונים בבית המקדש, והפיל את שולחנות החלפנים ואת מושביהם. ” שמכר יונים; ולא יסבול שאדם ישא כל כלי דרך המקדש. וַיְלַמֵּד לֵאמֹר אֲלֵיהֶם, הֲלֹא כָּתוּב, בֵּיתִי יְקָרָא מִכָּל הַגּוֹיִם בֵּית תְּפִלָּה. אבל הפכתם אותו למאורת גנבים.''